אתם בטח זוכרים את התקופה שבה פייסבוק התחילה לצבור פופולאריות בישראל, ופתאום כל מי שהכרתם פתח לעצמו פרופיל ברשת החברתית החדשה הזו, עם הקונספט החדשני והשונה שטרם נשמע כמותו – חלל וירטואלי שמאפשר לכם לחדש קשרים עם שמות מוכרים מן העבר. בבת אחת נפתחו להן מאות קבוצות פייסבוק שכל מטרתן היה להפגיש אתכם וירטואלית עם כל אותם חברי הילדות שלא ראיתם כבר שנים ולהעלות איתם זכרונות מרגשים. אני מודה שהרעיון קסם גם לי. להציץ לחיים של אנשים שלא ראיתי מאז היסודי, התיכון או הצבא… לגלות מי עדיין פנוי ומי רווקה, מי בזוגיות מאושרת (למראה – כי בפייסבוק כולם הרי נראים מאושרים), אילו זוגות מהתיכון כבר נשואים ועם מי התחתנו בסוף ולמי יש ילדים. וכולם מעלים זכרונות נוסטלגיים מהתקופה שהכרנו, מדברים על מה היה בטלויזיה אז, איזה משחקים שיחקו, לאיזו מוסיקה האזנו וכאלה. בקיצור, עשיתי לייק גדול על כל הקונספט.
אבל היה עניין אחד בפייסבוק שהעסיק אותי במיוחד – הנסיון למצוא את הבחור שאהבתי כשהייתי נערה ולחדש את הקשר איתו בצורה לא מחייבת, בלי כל המבוכה. נו, כמו שכולם עושים בפייסבוק, אתם יודעים.
למרות שהייתי נשואה כבר שנים, לא הפסקתי לחשוב עליו – על האהוב שלי מהילדות. קראו לו עמית והרגשתי כאילו חלפו יובלות מאז הפעם האחרונה שהתראינו. לא שהזמן גרם לי לשכוח ממנו, או לאהוב אותו פחות. המחשבה על הטעם שלו בפה שלי, עדיין ריגשה אותי. תהיתי ביני לבין עצמי אם עכשיו יש בחייו של עמיתי שלי מישהי אחרת שזוכה להתרגש מן הטעם הזה. הגעגועים אל עמית לא הרפו ממני מעולם.
ערב אחד שוטטתי כהרגלי בפייסבוק, באחת מהקבוצות האלה של 40 פלוס. לא חיפשתי שום דבר מיוחד, פשוט הרגשתי משועממת וקצת בודדה וקיוויתי למצוא שם איזה פוסט מעניין שיתפוס לי את העין. משהו שישעשע אותי ויסיח את דעתי מהשגרה החונקת לכמה רגעים בלבד. ופתאום ראיתי את השם שלו. הייתי צריכה לשפשף כמה פעמים את העיניים שלי כדי להיות בטוחה שזה אכן הוא. עמית שלי, אהוב נעוריי. הוא כתב בתגובה לאחד הפוסטים משהו לגבי הגירושין שהוא עבר לא מזמן. פערתי את עיניי בהפתעה. יכול להיות שיש בפייסבוק עוד מישהו שפתח פרופיל בדיוק על השם שלו? ברור שיכול להיות. הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד בפיתוי והקלקתי על השם שלו. הגעתי לפרופיל האישי של עמית ולחצתי על התמונה. כן, אין שום ספק – זה הוא. עדיין מהמם, עדיין סקסי ויפה תואר, עם מבט שובב בעיניים שלא השתנה.
בלעתי את הרוק ובהחלטה של רגע, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות, שלחתי לעמית הודעה פרטית.
להפתעתי, הוא היה מחובר ומיד ענה. הוא כל כך שמח שפניתי אליו והודה שגם הוא חשב עליי, חיפש אותי כבר כמה פעמים בפייסבוק והתלבט כל פעם מחדש אם זה יהיה לעניין אם יזום איתי שיחה. עמית סיפר לי שהוא התגרש לא מזמן. היה נשוי לבחורה אוסטרלית ויש להם שני ילדים ביחד. זה לא עבד ביניהם, והנה הוא חזר לארץ, בתקווה לחדש קשרים ולהמשיך את החיים שהיו לו כאן מהנקודה בה עצר.
השיחות שלי עם עמית הפכו למעין מסורת קבועה שלנו – בהתחלה פעם אחת בשבוע, מדי יום שלישי בחצות (אחרי שבעלי הלך לישון) ובהדרגה עברנו לשוחח פעמיים בשבוע ואחר כך מדי יום. השיחות עם עמית ריגשו אותי, באופן שכבר לא זכרתי שאני יכולה להתרגש. ובסוף קבענו שחייבים להפגש.
כאילו כל הכוכבים הסתדרו בקו אחד רק למעננו, באחת מן הקבוצות בהן היינו חברים שנינו – קבוצת “בוגרי מחזור 94 בתיכון בליך” עלה יום אחד פוסט חגיגי שמכריז כי מתארגנת פגישת מחזור לכל בוגרי השנתון שלנו ושנוכחותנו נדרשת. היה ברור גם לעמית וגם לי שפגישת המחזור הזו היא ההזדמנות המושלמת עבורנו לחזור באופן רשמי האחת לחיי השני.
ערב פגישת המחזור הגיע ואני כבר הייתי בהתרגשות שיא. לבושה בשמלה הכי יפה שיכולתי למצוא בארון שלי.
הגעתי לאולם הכנסים סמוקה ונרגשת, מחליפה נשיקות וחיבוקים עם אנשים מן העבר שלא ראיתי שנים.
הנה מלכת הכתה, והנה החנון ההוא שפעם היה דלוק עליי והסכים לכתוב בשבילי עבודה, והנה הוא… עמיתי שלי. הנער שכל כך אהבתי וכל כך רציתי, והוא האיש הכי מושך בחדר הזה, אם לא בעולם כולו.
עמית לא בזבז זמן, אחז בידי ומשך אותי אליו לחיבוק חם. יצאנו מיד החוצה מאולם הכנסים ההומה, כדי לחפש לנו פינה פרטית להתבודד בה ולהתעדכן זו בחיי זה. הוא סיפר לי עוד על כמה התגעגע אליי ואני כאילו מעולם לא נפרדו דרכינו, נרעדתי כשהניח את ידו על ירכיי. נישקתי אותו בפראות והוא השיב לי בלשון חמה וטעימה. כן, הטעם שלו נשאר ממכר. גם זה לא השתנה. “בוא נלך למקום אחר, רק שנינו” – הפצרתי בעמית בפרץ פתאומי של תעוזה. הוא נשא אותי בזרועותיו החסונות אל המכונית שלו שהמתינה לנו בשקט במגרש החניה.
פתאום נזכרתי איך הבאתי ביד במשך לילות שלמים, כשפנטזתי על הרגע בו אנחנו נפגשים שום ומזדיינים.
“זוכר איך הייתי מעמידה לך אותו?” – שאלתי את עמית בשובבות כשהתיישבנו זה לצד זה במושב האחורי של הרכב הנוצץ שלו. “נראה לך שאפשר לשכוח?” – הוא ענה לי ברוך ושלח את היד המסוקסת שלו אל תוך המחשוף של שמלתי. “הם עדיין מחרמנים אותי” – עמית לחש לי בזמן שהוא מעסה את הציצי שלי, ובלי להוסיף דבר התחיל ללקק את אחת הפטמות שלי ברעבתנות. הרגשתי איך אני נרטבת.
היד שלי גולשת בפראות אל הזין המושלם שלו, אותו החלק בגופו של עמית שאף פעם לא ידעתי שובע ממנו.
“למה נפרדנו, בכלל?!” – אני פתאום תוהה ביני לבין עצמי תוך כדי שאני מוציאה את הזין החביב עליי מבעד לרוכסן המכנס המחויט של עמיתי שלי. בבת אחת אני מתיישבת מעליו, וממקמת את הכוס הלח שלי ישר על הזין הגדול שלו. כמה חיכיתי שזה שוב יקרה, להרגיש אותו מתפתח בין הרגליים שלי. עמית תופס לי את התחת מתחת לשמלה וחודר אליי עמוק בבת אחת, ומשחרר גניחה של מישהו שחיכה לזיון כזה כבר 20 שנה.
אני רוכבת עליו ומרגישה את גלי העונג נשברים בכל חלק בגופי. איך אני מרגישה בבית כשעמית שוב בתוכי.
אני מניעה עליו את הישבן שלי אחורה וקדימה וממששת לעצמי את שד ימין. כמה שאני מגורה…
מלקקת לו את תנוך האוזן, נושפת לתוכה אוויר חם, נושכת את הצוואר הגברי שלו, ואז פתאום הוא משתנה.
הופך אותי בפראות על המושב האחורי של המכונית, משכיב אותי על הגב ועולה עליי. הוא מפשק את רגליי וחודר אליי בדחיפה חזקה. “איפה היית, זונה קטנה שלי?” – עמית גונח בזמן שהוא מזיין אותי. אני עוד שניה גומרת אבל מנסה למשוך את הרגע המושלם הזה רק עוד קצת.
“אני רוצה לקרוע לך את הכוס, יפה שלי” – עמית נושף לי באוזן בטון חייתי. הוא דוחף את הזין העצום שלו פנימה שוב ושוב ושוב, חונק אותי קצת ופתאום הוא משחרר צעקה. “גמרתי” עכשיו הוא לוחש לי, ואני יכולה להרגיש איך הזרע החם שלו זולג מהירכיים הרוטטות שלי אל מושב המכונית. לא חשבנו אפילו להוציא קונדום בכל הבלאגן והזרע של עמית בתוך הכוס שלי. כמה התגעגעתי להרגשה הזו. הוא מעסה לי את הכוס עם שאריות הזרע שזולגות מתוכי, עד שגם אני גומרת. ברקע, אני מבחינה שברדיו מתנגן לו השיר שלנו. זה שלצליליו עשינו אהבה בפעם הראשונה לפני יותר מ – 20 שנה…
