זה קרה בערב של מסיבת סוף השנה של כתה י”ב. זה היה הערב בו הגעתי סוף סוף להחלטה להתוודות בפניה ולספר לה את כל האמת לגבי מה שאני מרגיש כלפיה. אחרי הכל זה עכשיו או לעולם לא… ויתכן גם שלא אראה אותה שוב לעולם אחרי הערב הזה.
הכנתי את עצמי לרגע הזה במשך ימים… פעם רבות עשיתי חזרות מול המראה. אבל לזה לא הייתי מוכן. משום מקום היא הגיעה מאחורי ונעצה את הציפורניים הארוכות והמטופחות שלה ישר לתוך שרירי הכתף שלי.
“ערב טוב, יפתח, מה נשמע? תגיד, שמתי לב שאתה לא מצטרף לכולם… לא חבל שתפספס? עוד רגע מסיבת הסיום שלכם כבר נגמרת.” – אמרה לי זו שרציתי לדבר איתה ולא ממש ידעתי איך.
“אה, אל תדאגי לי, עדינה…” – השבתי לה במבוכת מה, “האמת היא שיצאתי להתאוורר לכמה דקות, החלטתי שאני חייב לעשן סיגריה כדי לנקות את הראש ממחשבות קצת מבלבלות וקשות” – אמרתי יותר ממה שתכננתי לחשוף.
“מחשבות קשות? באמת?” – ענתה לי עדינה בפנים מודאגות קמעה. “קרה לך משהו, יפתח? בא לך אולי לספר לי על זה?” – היא שאלה אותי בנימה חרדה ומעט מבוהלת שהבהילה גם אותי.
הרגשתי שאני לא הולך לצאת מזה בקלות, אז מלמלתי כלפיה – “אה, תראי, עדינה, אני לא יודע אם זה הזמן או המקום הכי מתאים לשיחה הזאת… אבל, האמת היא שאני מרגיש שאנחנו חייבים כבר לעשות את השיחה הזו, אז אולי בכל זאת…”
“תראה, חמוד עוד לא 23:00 אפילו” עדינה ענתה לי, והלב שלי צנח למכנסיים… אבל אז היא הוסיפה מבלי למצמץ אפילו: “אם אתה בעניין של לקיים את השיחה הזו יותר מאוחר, אתה מוזמן לבוא אליי לדירה בסוף הערב, אני גומרת כאן עם המסיבה והפרידה מכל החבר’ה של הכתה, ואז כולי שלך” – ובמילים אלו שהותירו אותי בפה פעור, עדינה התקרבה אליי, ובגסות לא אופיינית לבחורה עם שם ענוג כמו שלה, הצמידה אל החזה שלי את המחשוף המגרה שלה.
היא מיהרה לעזוב את המקום לפני שמישהו ישים לב למה שהתרחש בינינו (או שאולי רק דמיינתי בדמיוני הפרוע), לא לפני שלחשה בשקט באוזן הבוערת שלי: “אין לך מה לדאוג, יפתח, אתה עומד לגלות שהכל ממש אבל ממש בסדר”. עדינה הגניבה נשיקה חטופה אל הצוואר שלי, וחזרה לתוך אולם הספורט שהמסיבה האחרונה של התיכון התקיימה בו.
מבולבל ונרגש, מיהרתי לחזור פנימה אחרי עדינה, כשהעיניים שלי לא משות מן הישבן העסיסי שלה, אשר התנועע מול עיני וכאילו ביקש שאחטיף לו. חששתי שלא אצליח להחזיק מעמד עד שתסתיים מסיבת הסיום, ושבטעות – מול כל השכבה, המורים והמלווים – אקפוץ עליה ואפרק לה את הצורה. כדי להרגיע את הרגשות והיצרים שגאו בתוכי, החלטתי לקחת מהמזנון באולם משהו קטן לשתות, ואז עם כוסית המשקה בידי, יצאתי החוצה לעשן סיגריה נוספת ולחשוב מה אעשה עוד שעות ספורות מעכשיו.
תהיתי מה אני אומר לה לעדינה, ברגע הגורלי בו נשוחח פנים אל פנים. התלבטתי בלבי מה אעשה אם היא תתחיל להלחץ ממה שתגלה ותחליט להעיף אותי לאלף עזעזאל. לא מתאים לי לקלקל עכשיו את מערכת היחסים הזו שבניתי איתה. הרי היא כמעט כמו אמא בשבילי ואפילו יותר מזה, כל כך הרבה מעבר.
על מה חשבתי לעצמי בכלל? עדינ היתה המורה שלי עוד מכתה י’ – תחילת הדרך שלי בתיכון והיחסים האלו לא נבנו ביום אחד, עשיתי לה חיים קשיים. מה זה קשים? פוצעים. החלטתי לדחוק את כל המחשבות האלה והלבטים הצידה ולהכנס לרכב שלי.התנעתי והתחלתי לנסוע לכתובת שעדינה שלחה לי קודם בווטסאפ.
לקחתי נשימה עמוקה, דפקתי בדלת של עדינה והנה היא נגלתה בפני במלוא הדרה – כשהיא עוטה על גופה את הבייבי דול הכי קטנטן ורוד ומתוק שראיתי מעודי. בייבידול שבקושי מחזיק את החזה המתפקע שבתוכו. כמה רציתי לקבור את הפרצוף שלי בתוך השדיים האלה…
עדינה נראתה שמחה לראותי ואמרה לי בחיוך: “יפתח, הדלת פתוחה! למה אתה לא נכנס פנימה? קפוא בחוץ!” – אז נכנסתי פנימה כשידי נתונות בתוך הכיסים של הג’ינס המשופשף שלי, מתוך מחשבה מגוחכת שאיכשהוא אצליח דרך הכיס להחזיק לעצמי את הזין – שלא יפרוץ בטעות את המכנס מרוב שאני חם עליה.
עדינה נראתה נינוחה ושמחה לראותי, התישבה ברוגע על הכורסה בצבע חול שבסלון ביתה, וקראה לי לבוא ולהתיישב לידה. “תרצה לשתות משהו?” היא שאלה.
“בשמחה, את הכוס שלך, אם זה בסדר” חשבתי לעצמי, אבל את הפה שלי שמעתי עונה לה:
“האמת שכן, ממש אשמח לשתות איתך איזה דרינק, אם יש לך” – עניתי לה בזמן שאני מתיישב על הכורסה לידה.
עדינה התרוממה לאיטה, ואני מצאתי את עצמי מתאפק שלא להתנפל עליה וללקק את החזה שלה. פשוט לא הצלחתי לחדול מלבהות בגוף שלה. להתבונן בגוף המושלם הזה בכל כך הרבה לילות תהיתי איך זה ירגיש לחדור לתוכו בזמן שהחזקתי ביד אחת את הזין שלי והרגשתי איך הזרע שאמור להיות בתוכה, מתפרץ החוצה מתוך גופי
רציתי לשמוע את עדינה נחנקת מהשפיך שלי, מגרגרת אותו בהנאה ומבקשת עוד ממנו, כמו חיית טרף צמאה.
פתאום אני נזכר שאני כאן, בסלון של עדינה – המורה העדינה שלי. לא בחדר השינה הפרטי שלי. לא הולם, אבל בכלל. ואפילו לא דיברתי איתה עדיין… הזין שלי שוב מתקשה לו, בלי אישור ממני ואני שוב מוצא את עצמי כמו באופן אוטומטי מכניס את היד לתוך הכיס, ומקווה שאצליח לשכנע את הזרג הזה להשאר במקומו. בסוף, הבנתי שלזין שלי רצון משלו, אז לקחתי כרית מהספה והנחתי אותה על הירכיים שלי כדי לכסות את מה שמתחולל ביניהן, בתקווה שעדינה לא תשים לב.
שניה לאחר מכן, עדינה שבה לסלון עם כוסית וויסקי עבורי ולעצמה מזגה יין אדום.
“אני מקווה שג’יימסון זה מספיק טוב לילד בררן בגילך? היא החליטה להתגרות בי וציחקקה.
“למה ככה? אני עוד רגע כבר בצבא” – עניתי לה.
“סתם צחקתי, אתה יודע שאני מסתכלת עליך כמו על גבר אמיתי, נכון?” – עדינה אמרה והסמיקה.
לו יכולתי הייתי כבר דוחף את הזין העומד שלי לפה החמוד שלה עכשיו ועוצר את השיחה המיותרת הזו על הגיל שמותר להתחיל.
אבל עדינה, כולה צוף ונימוסין, החליטה לרדת לחקר הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן הערב ושאלה:
“אז על מה רצית לדבר איתי בתחילת הערב?”
אז אחזתי חזק בכרית שכיסתה את הזין שלי והודיתי באזניה:
“יש לי בעיה ואני חושב שרק את תדעי כיצד לפתור אותה…”
עדינה לא הבינה את מה שאני מנסה לומר לה והתחילה להתרגז…
“בעיות זה עניין למורה למתמטיקה, לא התבלבלת? שחרר אותי, יפתח, יש לי עוד בחינות לבדוק הלילה”
עדינה התרחקה ממני לכיוון המטבח, ושאלה: “יפתח, איזו מן בעיה יש לך הלילה שלא יכלה לחכות למחר בבוקר?”
החלטתי שהדרך להסביר היא אולי לאו דווקא מילולית, וברגע של אומץ פתחתי את הג’ינס שלי התקרבתי אליה מאחורה והצמדתי את הזין הפועם שלי לישבנה.
“הבעיה היא, עדינה, שכבר שנים אני רוצה לזיין לך את הצורה” – לחשתי לה ונשפתי על צווארה,
ובתנועה חלקה ובוטחת, הזזתי את שולי הבייבידול הקטנטן שלה והתחלתי לחכך את הזין שלי בכוס הלח שלה.
“את יודעת שאת מטריפה אותי כבר מכתה י’, עדינה? את מצליחה לדמיין כמה פעמים הבאתי ביד וחלמתי עליך? כמה פנטזתי על הרגע הזה שאת ואני נהיה לבד בכתה ואני אוכל לפרק לך את הצורה על שולחן המורה?” – התוודיתי, ואני מרגיש איך הזין שלי הופך מרגע לרגע ליותר גדול ככל שאני מדבר ועדינה מתחככת בו.
וברגע הזה, שכבר לא היו בו שעורי בית ובגרויות, אלא רק הכוס של עדינה והזין שלי –
היא ענתה לי בשקט:
“אני תמיד אשאר המחנכת שלך, יפתח… אבל איזה מזל שאתה כבר לא התלמיד שלי”.
