אחרי 6 שנות עבודה בתור מזכירת החברה, הודיע לי מיקי המנכ”ל יום בהיר אחד שאני סוף סוף מקודמת לתפקיד הנחשק של מנהלת רווחה. בכל זאת, אני כאן כבר המון זמן ובאמת שעשיתי מעל ומעבר לתפקיד שלי. “אקסטרא על אקסטרא” מה שנקרא. דואגת תמיד לצרכים של כל העובדים והמנהלים בחברה, ונותנת מעצמי בלי לשאול שאלות. לפחות בקרוב אשלים את החפיפה לממלאת המקום שלי, שירי, ואוכל להתקדם ולהנות ממשכורת ותנאים שמצדיקים את ההשקעה.
זה היה השבוע האחרון שלי בתפקידי כמזכירה ולשמחתי לא נותרו עוד הרבה שלבים לחפיפה של שירי המחליפה. כשאני מגיעה בבוקר הראשון של השבוע האחרון שלי בתפקיד הנוכחי, אני מופתעת לגלות שהמחליפה שלי לעתיד כבר הקדימה אותי. מסתבר שהיא במשרד כבר מהשעה 7 לפנות בוקר, והספיקה כבר להרוס כוס קפה למיקי המנכ”ל (כן, היא עוד צריכה להשתפר במישור הזה), לעשות טלפונים לספקים, לתייק את כל המסמכים… אני כמעט מרגישה מיותרת ומרגישה צביטה קטנה בלב כשאני מבינה שבקרוב כל תחומי האחריות שלי בשש השנים האחרונות יועברו רשמית לידיים אחרות.
אני דופקת בעדינות בדלת של מיקי כדי לומר לו בוקר טוב, להתעניין איך היה סוף השבוע שלו ולברר אם יש לו בקשות מיוחדות, דברים שחשוב לו שאדאג לטפל בהם בשבוע הקרוב לפני שאני עוברת רשמית לתפקידי החדש בתור מנהלת הרווחה של החברה. יש בינינו קשר שהוא הרבה מעבר ליחסי עבודה, בין מיקי לביני. אנחנו עובדים צמוד זה לזה כבר שש שנים והוא תמיד דאג לעזור לי לקדם עניינים מול הספקים והעובדים כדי שכולם – כולל אותי יהיו מרוצים. הוא מדבר איתי בגובה העיניים, תמיד מתעניין מה שלומי, איך בבית ודואג לפרגן בבונוסים שמנים בחגים ובימי הולדת.
מיקי מעריך את ההשקעה שלי ואת העבודה הקשה שלי בחברה ולא מתבייש לפרגן לי על זה.
אני מצידי מאוד מעריכה את זה שיש לי בוס כמוהו שרואה אותי ולא רק מנצל, וזה גורם לי לרצות להמשיך לבוא לכאן כל בוקר ולהשקיע מכל הלב.אני אוספת כמה תיקיות מהשולחן במשרד של מיקי ומתכוונת לצאת החוצה כשפתאום אני שומעת אותו אומר: “אני אשמח אם תוכלי להשלים את תהליך החפיפה של שירי בהקדם”.
אל תדאג” אני מחייכת אליו ומרגיעה אותו. “אני לא הולכת לשום מקום לפני שאעביר לשירי את המושכות…” ואז אני מוסיפה בקריצה “וכמובן שאבוא להגיד שלום לפני”.
מיקי נאנח בשקט בהקלה אני מחייכת לעצמי כשאני סוגרת אחרי את דלת המשרד שלו.
אני מתיישבת ליד שירי בעמדת הקבלה ועוברת איתה על לוח הפגישות של מיקי להיום:
שיחה עם השותפים בחו”ל מ 11:00 ועד 13:00, אחרי זה פגישת עבודה עם צוות פיתוח עד השעה 15:00 וב – 16:00 ישיבת דירקטוריון. אני מצביעה על השעה 15:15 ואומרת לשירי: “תוסיפי פה פגישת חפיפה”. שירי מוסיפה.
אני מודה ששירי לא היתה הבחירה הראשונה שלי מבין המועמדות לתפקיד מזכירת החברה.
היא נראתה לי קצת צעירה מדי, לא מספיק מנוסה ואפילו קלת דעת, אבל מיקי התעקש עליה ואני אף פעם לא מתווכחת איתו. יכולתי בהחלט להבין את השיקולים שלו. שירי היתה קטנטונת, רזה עם ציצי גדול ושפתיים מלאות וחושניות. מישהי שבהחלט נעים להסתכל עליה כשנכסים למשרד בבוקר, וגם כשיוצאים ממנו בסוף יום עבודה ארוך. ייצוגיות היא שם המשחק, ואני זורמת עם המשחק שמשחקים איתי. כולם יודעים שזו הדרך להתקדם היום, אין מה לעשות.
הבעיה העיקרית שלי עם שירי היתה שהיא לא הצטיירה בעיני כבחורה מבריקה במיוחד.
בשביל הדברים הסטנדרטיים בתפקיד כמו לארגן למיקי את יומן הפגישות, לעשות טלפונים, לטפל בבקשות של העובדים, להכין קפה – היא היתה בסך הכל בסדר. הבעיה שלה היתה בכל מה שנוגע לאקסטרא. התפקיד של מזכירת חברה אצלנו מצריך הגדלת ראש ולא הייתי בטוחה ששירי תדע לעשות את זה כמצופה ממנה. לכן קבעתי איתה לשעה 15:15 פגישת חפיפה בנוכחות מיקי.
לטובת תיאום ציפיות, מה שנקרא.
בשעה הזו בדיוק, אחרי שצוות הפיתוח התפנה מהמשרד של מיקי, דפקתי על דלתו.
“פתוח” הוא אמר בקול עייף ושירי ואני נכנסנו בשקט, מחייכות ומצפות למוצא פיו. “בואו, כנסו… תרגישו חופשי” מיקי הזמין אותנו בחיוך לאה אך ידידותי ומרגיע.
נעלתי אחרי את דלת המשרד מבפנים, כפי שידעתי שאני מצופה לעשות, ונכנסנו.
מיקי קם משולחנו ומתיישב על הספה בפינת המשרד המרווח שלו. הוא מסמן לשירי ולי לגשת ולהתיישב בכורסאות העור שמולו. אני נזכרת בפעם הראשונה שישבתי כאן, כשהייתי אני בחפיפה שלי לתפקיד המזכירה. “ברוכה הבאה לחברה” הוא אמר לי אז. “אנחנו שמחים שאת כאן איתנו ובטוחים שתצליחי למלא את התפקיד לפחות טוב כמו קודמותיך אם לא יותר…” מיקי אמר לי אז בחיוך רחב וכנה. “מאחר ומדובר בתפקיד שמצריך המון הגדלת ראש מצד מי שממלאת אותו, חשוב לי לעשות את השיחה הזו כבר בהתחלה, כדי שנדע שאנחנו משדרים על אותו גל” – הוא הוסיף והביט עמוק בעיני. “חלק מהעניין הוא גם לדעת לעזור לי להוריד מעצמי את העומס בימים עמוסים, ובעיקר לקראת פגישות חשובות, כמו זו שיש היום…” – מיקי הסביר לי אז בסבלנות, ואז פתח את רוכסן מכנסיו. ידעתי ששירי עומדת לשמוע את אותו נאום קבלת פנים ששמעת ממיקי כשהתחלתי את עבודתי לפני 6 שנים.
בזמן שהוא הסביר לה את תחומי אחריותה כמזכירה, ניגשתי בינתיים לבר התמי 4 בפינת המשרד ומזגתי לו כוס מים. הגשתי לו את הכוס עם גלולה של כדור XtraSize להגדלת הפין.
רצינו לבחון את יכולת של שירי להגדיל ראש גם במצבים יותר מאתגרים… אחרי שמיקי נטל את הכדור וסיים לדבר, שירי חייכה והתמקמה בין רגליו. הזין שלו כבר היה בחוץ, עומד, ארוך וזקור. הכדורים בהחלט עבדו מהר.
שירי סוגרת את שפתיה סביב האיבר של הבוס שלנו, ומתחילה להחדיר אותו ללוע שלה.
“לאט” אני מביטה בה מהצד ומנחה אותה תוך כדי. חשוב לי שמיקי יראה שאני מבצעת חפיפה יסודית, למרות שאני עוזבת לתפקיד אחר, כי באמת אכפת לי.
אני מתקרבת ולוקחת את הזין של הבוס שלי מידיה. “הנה, ככה” אני מסבירה לשירי ואז מדגימה
איך אני מלקקת את האיבר הזקור באיטיות מהכיפה ועד האשכים. מיקי מתחיל לגנוח.
אני מחזירה את הזרג הרטוב של מיקי לידיה האמונות של שירי והיא מוצצת כמו שהראיתי לה.
מיקי גונח כמאשר שהחפיפה מתקדמת לשביעות רצונו.
שירי קצת ממהרת ואני לא יודעת אם זה בגלל שהיא ממהרת לסיים את העבודה, או בגלל שהיא באמת נחושה להגמיר את מיקי. “חמודה, קחי את הזמן. ישיבת הדירקטוריון רק עוד חצי שעה” אני מרגיעה אותה ושירי שוב מאטה. “ועד אז מיקי יספיק לגמור לך בפה לפחות עוד פעמיים” אני חושבת לעצמי, משועשעת, מצפה לראות את המבט המופתע על פניה של ממלאת המקום שלי כשמטח של זרע ימלא לה את הגרון. נזכרתי בנוסטלגיה בימים שעוד הייתי עובדת חדשה, ובאותו הרגע הבנתי שאני עוד אתגעגע לתפקיד שלי כמזכירת החברה, או ליתר דיוק: המזקירה של מיקי.
